פסק-דין בתיק סע"ש 40887-07-12

תביעה זו עניינה תשלום זכויות בגין תקופת עבודה וסיומה.

רקע עובדתי

1.         הנתבע הוא בעלים של מפעל לתעשיות ריפוד וריהוט בעיר אשקלון (להלן - " המרפדיה").

2.         התובע עבד בשירות הנתבע כרפד וזאת החל מיום 22.9.04 ועד ליום 1.3.12 בשכר שעתי אשר במועד סיום העסקתו עמד על הסך של 25 ש"ח לשעה.

3.         התובע הפסיק את עבודתו אצל הנתבע בנסיבות הקשורות למצבו הבריאותי.

4.         על יחסי הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף העץ - מלאכה ותעשייה זעירה, אשר הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף נגרות בניין ורהיטים (להלן - " צו ההרחבה").

5.         התובע הגיש תביעה לתשלום הפרשי שכר עבודה, פיצויי פיטורים, חלף פנסיה, דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראה ודמי מחלה בסך כולל של 87,125 ש"ח. בסיכומיו זנח התובע את תביעותיו לתשלום פיצויי הפיטורים, דמי חגים ודמי המחלה וכן צמצם את יתר תביעותיו תוך שהוא מעמידם על סך כולל של 24,498 ש"ח.

            להלן נדון בהן כסידרן.

הפרשי שכר

6.         לטענת התובע, על פי הוראות צו ההרחבה, שבוע עבודה בענף העץ עומד על היקף של 45 שעות עבודה שבגינן זכאי עובד לקבל תשלום בשיעור 48 שעות. לדבריו, עבד אצל הנתבע ששה ימים בשבוע וכל אימת שעבד 45 שעות עבודה שבועיות, חייב היה הנתבע לשלם לו בגין 48 שעות עבודה. בכתב התביעה העמיד התובע תביעתו ברכיב זה על סך של 25,200 ש"ח בגין 7 שנות עבודה ואילו בסיכומיו צמצם את תביעתו ל- 107 שבועות שבהם עבד ששה ימים בשבוע ובסך כולל של 8,025 ש"ח.

7.          לטענת הנתבע, עבד התובע בשירותו 5 ימים בשבוע בלבד כאשר המפעל עובד כדבר שבשגרה במשך 5 ימים בשבוע ורק במקרים נדירים עבד בימי שישי.             הנתבע טוען, כי שכרו של התובע שולם על בסיס יומני עבודה שהתובע מילא בעצמו והגישם לנתבע.

8.         לאחר ששמענו את עדויות הצדדים, כי דין תביעתו להתקבל בחלקה. ונפרט.

9.         עיון בכתב התביעה מעלה כי התובע עצמו אינו טוען להיקף עבודה מלא בכל אחת משנות עבודתו וכי העמיד את היקף משרתו בכל תקופת העסקתו על שיעור של 88.28% משרה בממוצע.

            מכאן, משהתנאי לתשלום תוספת שלוש שעות שבועיות מותנה בעבודה בהיקף של שבוע מלא בשיעור של 45 שעות שבועיות, על פניו עולה כבר מכתב התביעה כי התובע אינו עומד בתנאי הנדרש לתשלום זה.

10.        זאת ועוד, בסיכומיו צמצם התובע את היקף תביעתו ל-107 שבועות שבהם עבד לטענתו ששה ימים בשבוע כאשר הוא מנסה להיבנות מעדותו של הנתבע שלפיה שבוע עבודה במפעל עומד על היקף של 42.5 שעות שבועיות ועוד 4 שעות בימי שישי. לטענת התובע, כל אימת שנרשם בתלוש השכר כי התובע עבד למעלה מ-21 ימים בחודש, יש לראותו כמי שעבד שישה ימים בשבוע ולזכותו בתשלום בעבור שבוע מלא. עוד מבקש התובע להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע וזאת מכח סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

11.        עיון בטבלה שצורפה לסיכומי התובע מעלה כי הטבלה מבוססת על רישום בתלושי השכר שלפיהם עבד התובע בין 22 ל-25 ימי עבודה בחודש. לא מצאתי כי יש בכך כדי לסייע לתובע שכן גם אם נכונה הטענה שלעיתים עבד ששה ימים בשבוע, לאור הודאתו כי לא עבד בהיקף משרה מלאה, לא הרים את הנטל להוכיח שעבד 45 שעות שבועיות. יתרה מזו, עיון בתלושי השכר עצמם והשוואת מספר שעות העבודה הנקוב בהן עם מספר ימי העבודה שלהם טוען התובע מעלה כי התובע עבד פחות מ-8 שעות ביום עבודה רגיל, בעוד שעל פי צו ההרחבה היקף יום עבודה עומד על 9 שעות. מכאן, אף אם עבד התובע ששה ימים בשבוע, אין בכך כדי להעיד כי עבד 45 שעות שבועיות.

גם העברת נטל הראיה לכתפי הנתבע אינה יכולה לסייע לתובע בעניין זה לאור העובדה שאין הוא טוען כי תלושי השכר אינם משקפים את מספר שעות העבודה שבהן עבד (ראו סעיף 10 לסיכומיו).

12.        עם זאת, עיון בתלושי השכר מעלה כי ישנם חודשים שבהם עבד התובע את מלוא השעות הרגילות (186 שעות חודשיות). בגין חודשים אלה זכאי התובע לקבל את תוספת 3 השעות לשבוע בעבור כל ארבעת השבועות שבאותו החודש.

בדיקת תלושי השכר מעלה כי התובע עבד בהיקף מלא ב-10 חודשים (11/09, 11/08, 3/08, 8/05, 5/05, 3/05, 1/05, 12/04, 11/04, 10/04). מכאן ניתן לקבוע כי התובע עבד בהיקף מלא 40 שבועות. בגין שבועות אלה זכאי הוא לתוספת תשלום בעבור 120 שעות ולסך כולל של 3,000 ש"ח.